פרשת בחוקותי תשע"ט

וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'. לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל.

מבואר בספרי קבלה, שראשי־התיבות ״ה מר י* מירנו ו היה ה וא״ יוצרות את אחד מצירופיו של שם הוי״ה.

ולכאורה הדבר מתמיה: הרי המלים ״המר ימירנו״ מבטאות מעשה שאסור לעשותו (כפי שנאמר קודם לכן - ״ולא ימירנו״); כיצד ניתן, איפוא, להוציא את המלים מהקשרן השלילי וליצור מהן צירוף שממנו משתמע ההפך?.

ויש לומר, שבצירוף זה טמון רמז לכך שלעתים אכן יש צורך להמיר ״המר ימירנו״ במובן חיובי:

משמעותה הרוחנית של ״תמורה״ היא הפיכת דבר של חול לדבר של קודש (כשם שתמורה כפשוטה היא הפיכת בהמה של חולין לבהמת קרבן); אלא שבדרך־כלל התורה אוסרת על כך (״לא ימירנו״), מאחר שהדבר כרוך בהשפעה שלילית מסויימת (״תמורה״) גם על האדם הממיר, שעליו לצאת לשם כך ממקום של קדושה ולעסוק בענייני חול.

יחד עם זאת, ישנם מצבים שבהם חל הציווי החיובי ״המר ימירנו:

כשיהודי רואה יהודי אחר השרוי בסכנה רוחנית, בבחינה ״פיקוח נפש״ רוחני - מחובתו לצאת ממקומו, מקום הקדושה, וללכת אל מקומו של אותו יהודי כדי להשפיע עליו ולקרבו לעבודת ה׳, בבחינת ״תמורה״ מן החול אל הקודש.

ומכאן לחציו השני של הצירוף - ״והיה הוא״:

אל לו לאדם לחשוש שהיציאה ממקום הקדושה כדי לעסוק בהשפעה על יהודים אחרים (״המר ימירנו״) תשפיע עליו לשלילה - שכן כאשר הוא עושה זאת על־פי הנחיות התורה, מובטח לו שיתקיים בו ״והיה הוא״ - הוא יישאר ״הוא״, באותה דרגה רוחנית שבה היה קודם לכן, ולא ייגרם לו כל נזק רוחני (בדומה לדרשת חז״ל - ״והיה - בהווייתו יהא״).

(מעובד מבאורי החומש ללקוטי שיחות חכ״ו ע׳ 90 ואילך)

שבת שלום הרב ינאי רונן בית חב"ד גוש מחי"ה www.chabadkfarchaim.com

שבת פרשת בחוקותי הדלקת נרות: 19:15 צאת השבת: 20:19