ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה
"אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן - חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן"
מבואר בחסידות, שהנשמה עצמה- לפני ירידתה אל העולם והתלבשותה בגוף- אינה נקראת בשם כלל, והשם ניתן לה רק אחרי ירידתה והתלבשותה בגוף, שכן רק בשלב זה מקבלת הנשמה את אופייה ותכונותיה, שבהם נבדלת מאחרים ובגללם היא נקראת בשם מיוחד לה.
המושג "שם" מתייחס, איפוא, רק לחלקה החיצוני של הנשמה, שהוא החלק המתלבש בגוף, ולא לנשמה עצמה, שאינה מתלבשת בגוף ואינה כפופה להגבלותיו.
וזהו הרמז בלשון הכתוב "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה": רק " שמות בני ישראל", חיצוניותן של נשמות בני ישראל, ירדו ל"מצרים" (מלשון מיצר וגבול)- להגבלותיו של העולם הזה בכלל ושל הגלות בפרט; ואילו נשמות ישראל עצמן אינן נמצאות בגלות ואינן כפופות להגבלותיה.
לפי זה יש לפרש את הרמז בלשון רש"י כאן - "מנאן...בשמותן": השם מבטא (כאמור) את האופי והתכונות המיוחדות לבעל השם, ולכן הוא מתייחס רק לחלקה החיצוני של הנשמה, המתלבש בגוף.
המניין, לעומת זאת, מבטא את שוויון בין כל המשתתפים בו, שכולם הם בעלי ערך זהה; ולכן הוא מתייחס לנשמה עצמה, לפני ירידתה לגוף, בדרגה שבה כל הנשמות שוות ("כולן מתאימות ואב אחד לכולנה").
וזוהי המשמעות הפנימית של דברי רש"י "מנאן...בשמותן": עצם הנשמה ("מנאן") צריך להתגלות ולהאיר בתוך חיצוניות הנשמה המתלבשת בגוף ("שמותן"), כדי שיהיה בכוחה לעמוד בקשיי העולם והגלות ("הבאים מצרימה").
שבת שלום
הרב ינאי רונן
בית חב"ד גוש מחי"ה הכתובת לכל עניין יהודי
שבת פרשת שמות
הדלקת נרות: 16:23
צאת שבת: 17:25
Comments